<h1>ארחות חיים הלכ' חמץ ומצה סימנים ס"ד—ע"ז</h1>
<h2>דף לט:</h2>
כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלין את הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה וכן לא לימחי איניש קמחא דאבישונא פי' לערב קמח בתוך התבשיל לעבותו בקימחא דאבישנא פר"ש ז"ל קמחא דאבישנא שנתיבשה ונקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה אפ"ה לא לעביד דלמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ וי"מ כשמוללין הקדרות החדשות אין מוללין אותן בקמחא דאבישנא אבל בחסיסי מותר. פי' במצה אפויה שחזרו וטחנו אותה אבל קמח קלוי אסור שמא לא קלוהו שפיר ואתי לידי חימוץ וכן פי' [מ' ע"א] הריא"ף ז"ל וי"מ בקמח של מיני קטנית וכן אין קולין הבצק בשמן על המחבת או על המרחשת אבל מבשלין את הפת. ומותר לבשל את הדגן או את הקמח במי פירות וכן בצק שלשו במי פירות אם בשלו במי פירות או קלוהו על המחבת בשמן הרי זה מותר שמי פירות אין מחמיצין כתב הרמב"ם ז"ל תבשיל שנתבשל ונמצאו בו חטים או שעורים אם נתבקעו כל התבשיל אסור פי' באכילה וי"א דבשעורה בעינן נתבקעו אבל בחטין דאית בהו ציריא כמבוקעות דמו וה"ה אם נמצאו שם זונין שקורין גל"ו בלעז אסור בלא נתבקעו דמין חטין הוא וכתב הראב"ד ז"ל ודוקא כי לא נמצאו בו אלא תרי שערי דלא אסרי' ליה אלא בנתבקעו ממש אבל תלתא ודאי חזקה הוא דאיכא טובא ושמא נתבקעו ואסור ואי לא נתבקעו מוציאין אותן ואוכלין שאר תבשיל שאין הדגן שלא נתבקע חמץ גמור מן התור' אלא מדבריהם ע"כ. ואם נמצא זה בי"ד אפי' משעה ז' ומעלה אין אוסר אלא בששים כיון שאין בו איסור חמץ כ"כ הבעל התרומה ז"ל. וכתב הר"י מקור' ז"ל שאינו חייב כרת אלא על ז' ימים בלבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל והר"פ ז"ל כתב ג"כ וז"ל ורבים שרוצים לומר דחשוב זמנו לאסור במשהו מו' שעות ומעלה ומיהו קבלתי מרבותי בשם ריצב"א דלא חשיב זמנו במשהו אלא בז' ימי הפסח דהיינו מתחלת ט"ו עד סוף הפסח דאז הוי בכרת אבל מו' שעות ומעלה אע"ג דאיכא לאו מ"מ אינו אוסר במשהו כי אם בנותן טעם וראיה מהא דרב דאמר כר' יהודה בחמץ לאחר זמנו בלאו ואפ"ה קאמר רב דוקא בזמנו הוי במשהו בין במינו בין שלא במינו אבל שלא בזמנו במינו במשהו בשלא במינו בנותן טעם כדאי' פ' כל שעה אלמא משוי רב חמץ שלא בזמנו לשאר איסורין אע"ג דס"ל לרב חמץ שלא בזמנו בלאו כר' יהודה הלכך לדידן דסבירא לן כר' יהודה מקודם זמנו דהוי בלאו כדפרי' מ"מ לא יאסר במשהו כי אם בנותן טעם גם במינו בשאר איסורין בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ומהאי טעמא יש להתיר המצה שמוצאין שם חטה או שעורה כיון שנאפת קודם הפסח מבע"י של ערב פסח ואע"פי שנאפת לאחר ו' שעות כדפרישית לעיל וכן צלי שנצלה מבע"י ערב הפסח יש להתיר מטעם זה ומיהו אם חזרו וחממו אותה מצה בעוד שהחטה בה או הצלי משנכנס י"ט אסור דחוזרת ונותנת טעם בזמנו דהוי במשהו דאע"ג דכל אותו משהו שבלעה מבע"י אינו חוזר וניעור שכבר נתבטל מבע"י מ"מ כיון שהחטה עודנה במצה או בצלי משנכנס י"ט נותנת טעם במצה או בצלי מעט מיהא בעלמא ע"י חימום ומיהו חימום דכלי שני אין לחוש אך אם נאפת תוך הפסח רבינו טוביה אוסר אפי' שאר המצות שנאפות עמה בתנור משו' דריחא מלתא היא אבל לפי דבריו נרא' שאם נאפו בכירה דאין אוסרין רק אותה שנמצאת בה החטה דאין אומר ריחא מלתא היא אלא בתנור שהוא מכוסה ואפי' אותן הנוגעים בה שרי ורבינו יחיאל היה מתיר אותה מצה ע"י קליפה משום דחמץ אינו מפעפע ונראה לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות אפי' בתנור עכ"ל הר"פ ז"ל וכן מצאתי בתשו' הגאונים ז"ל ונותנין טעם זה לפי שבעיסה מתעסקין בה ובגרגיר מי יוכל להתעסק ובודאי החמיצה משעת נתינת המים בעיסה עד שעת האפיה ועוד שמא החמיצה קודם לכן ואין לאסור אלא אותה המצה מספק עכ"ל. וצלי רותח שנפל עליו חמץ קולף את מקומו ואם אינו יודע באיזה מקום נפל קולף את כלו וקליפה אין לה שיעור. וכן חמץ שנמצא על בשר מליח קולף מקום מגעו וטפה של חמץ רותח שנפלה על פת חמה או צלי אש נוטל מקום מגעו ונטילת מקום חמורה מקליפה. ואם נמצאו חטים או שעורים בעופו' אחר מליחתן כתב הר"ש ז"ל שהכל מותר דמעוכלות דמין והראב"ד ז"ל כתב שאף ע"פי שנתבקעו מעמיק כל סביבותיהם וחותך ומשליך וכל העוף מותר פי' ולא סגי ליה בקולף את מקומו אחר שאיסורו במשהו ובסביבותיהם דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו והבעל התרומה ז"ל כתב וחטים דאכלו תרנגולים אי משתכחי בבשולא או בשר מליח אסרינן ליה דלא הוי עיכול. והר"י מקור' ז"ל כתב אף על גב דלגבי טומאה הוי עיכול בכל שהוא אם נתבשל אף בצליה או במליחה הריצב"א והר"ח וכמה גדולים עמהם מתירין אותה ע"י קליפה והר"פ כתב ורבותי מאיור"א אוסרין אותה ע"י מליחה וכן הר' טוביה אך רבינו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצלייה ואע"ג דאינו מפעפע בלא רוטב דלא שייך מפעפע כי אם בחלב או בשמן כדאמרינן פרק גיד הנשה שאני חלב מפעפע וה"מ בצלי שלנו אסור לפי שמוליך ומביא כשהופכין השפוד ומוליך הטעם בכלו כמו ע"י רוטב ומהאי טעמא אפי' יש בשפוד כמה עופות כלן אסורין אבל במליחה שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא ולפיכך מותר אפי' אותו עוף ע"י קליפה עכ"ל. בשר שנמלח קודם הפסח י"א שאין ראוי לאכול ממנו בפסח אא"כ נזהר עליו בשמירתו קוד' הפסח וכן פסק הרשב"א ז"ל וי"א הטעם משום פירורי חמץ שנכנסין בבשר בשע' שחותכין הבשר עם הסכין שחותכין ממנו חמץ כל השנה ויש מתירין לפי שכבר נתבטל הכל קודם זמנו ושוב אינו חוזר וניעור וכן דעת הראב"ד ז"ל והר' דוד בר לוי ז"ל. כתב הר"פ ז"ל הדגים המלוחים שקורין ארינקא"ש מותרין לאכלן בפסח אותן הישנים שנמלחו קודם הפסח אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו תוך הפסח אסורין וכן לענין גבינות ומיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישנה ולא ארינק"אש מלוחים היינו משום שרגילין לאכלן בלא שום הדחה וגבי בשר פירשנו לעיל שצריך הדחה אפי' לצלי משום חשש שמא עדיין יש חמץ משהו בעין. והר"י מקור' ז"ל כתב כל דבר שנתבטל קודם הפסח ביתר מששים אין אסור לאכלו תוך הפסח אפי' לא דקדקו במליחה ומהאי טעמא כתב הר"פ ז"ל שמותר עור אווז שנמלח קודם הפסח אך שומן מהותך קודם הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין אותן במחבת בלועה מחמץ ונותנת טעם בשומן ומיהו אם לא היתה המחבת בת יומה מותר אפי' למאן דאסר בפסח פגם מ"מ זה הפגם נותן טעם קודם הפסח ונתבטל היכא שבשעת התוך השומן נתן לבו לשם פסח אבל אם התיכו השומן סתמא לאכלו קודם הפסח כשירצה אע"פי שאמר עכשיו ברי לי שלא היתה בת יומא מ"מ אסו' בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ומצה ישנה אסרינן מהאי טעמא אפי' לב"ה בירושלמי דקאמר כגון שעשאה ל' יום קודם הפסח בידוע שלא דקדק בה. ובני מעים מלוחים כמו כן יש לאסור מפני שרגילין לחלטן בתוך קדירה שהיא בלועה מחמץ. ובוסר שדורכין אותו במדוכה קודם הפסח מותר ואף על פי שהמדוכה מחומצת מחמץ שנתערב עם המורייס משום דהוי צונן ואין כח בו להפליט ואי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוה אכרישין ובצלים דחתכן בסכין חולבת והניחן עם בשר כדפי' רבינו ברוך בספרו עכ"ל הר"פ ז"ל. אין לותתין השעורים בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות ולא נתבקעו ממש אלא אפי' הניחן ע"פ הביב פרש"י בוביא חמה וי"מ פי חבית והתבקעו אסורות והאידנא שדרו ממתיבתא דאינן בקיאין בלתיתה ולא בחליטה. כתב ר' האיי ז"ל כמה חולין טרחו להתיר להם מי שעורים שמרתיחין רותחין ומטילין שעורים לתוכן ולא התירו להם הגאונים הראשונים ולענין חול' הורו הגאוני' הראשוני' ז"ל כשהוקשה עליו חליו ואינו יכול לטעום בפסח ומסוכן הוא מותר לעשות לו מה שצריך לו ע"פ רופאים כדתנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד כך הביא הריא"ג ז"ל בהלכותיו. והחטים ג"כ אסור ללתתן גזירה שמא ישהו ויחמיצו ופי' לתיתה שריה כלו' ששורין אותן במים מעט קודם הטחינה כדי להסיר סובן. החטים שאוכל אדם בפסח צריך ליזהר שלא יבא עליהם מים אחר שנקצרו שלא יהיה בו משום חימוץ. דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו שיאכלנו תוך הפסח ואם ימכרנו לעכו"ם ימכרנו מעט מעט כדי שיכלה קוד' הפסח שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל. וכרי חטים שנפל עליו דלף במעט בשאר ימות השנה במקומות מועטים ואותן החטי' שנפלו עליו מעורבין בתוך הכרי בטלין הן ברוב ואין צריך לבערן בפסח וביטול בעלמא סגי להו ואפי' לכתחלה ואעפ"י שחמץ אוסר בכל שהוא ה"מ כשהוא בעין לענין לאוכלו בפסח ולא נתבטל קודם זמן איסורו אבל מאחר שנתבטל קוד' הפסח ברוב אינו חוזר וניעור ואפי' לכתחל' מותר וכ"כ הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה והר' אהרן הלוי ז"ל כתב על זה והוא שאין נכרין אבל אם הם נכרין נוטלן ואוכלן קודם הפסח וזה שהתרנו דווקא בשלא נתבקעו אבל אם נתבקעו הוברר הדבר שהחמיצו ואם יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס אסור לקיימה ואם לאו מותר ובסוף דבריו כתב ואף על פי שלא נתבקעו אפשר לאסור שפעמים החמיצו עד שלא נתבקעו מפני הסדק שבחטים בולעים עכ"ל. מ"מ ראוי להחמיר באכילתו אחר שאין הפסד בשהייתו והוא מין במינו ויש לו מתירין ויש כותבין שאסור לקיימו בפסח וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' אפי' הוציאום ונגבום ואחר נתערבו ברוב אסור לקיימן בפסח והביא הרב' ראיות לדבריו ורוב הגאונים הושוו בזה שאם נפל עליו מים במקומות מועטים כדי שהיו בטלים בששים ואינן מבוקעות וטחנן שמותר לקיימן בפסח אחר שאין החמץ בעין וכבר נתבטל קודם הפסח. ואם נפל עליו דלף רב כל זמן שהוא יורד טפה טפה אינו בא לידי חימוץ אבל כשפוסק אם נשתהה כשיעור ה"ז אסור ולשון הגמרא בזה קמח. מעשה היה בעיר ברוד"ש בשק של קמח מפסח שנגעו בו מים ונדבק הקמח בשק ולא הרגישו בדב' עד שבדקו הקמח ובא הדבר לפני הר' משולם והתיר כיון שהעבירוהו בנפה שלא יוכל לעבור בו דבר לח ונילוש ע"כ והר' אהרן הלוי ז"ל כתב בדיניו כלי גדול של קמח שנפל בתוכו טפת מים הרי הכל אסור לפי שהקמח שואב מכח המים ואין לנו שיעור בזה אבל דלף טורד בזה אחר זה אינו אוסר מה ששרוי במי' לפי שטרדתו מעכבתו שלא לשאוב והוא שאין שהייה כלל בין טפה לטפה עכ"ל. עוד כתב שם מי שנפל קמח על פתו ראוי לו שלא לשרות אותו פת במשקה שהרי הקמח שבו שורה במשקה וכן אין ראוי שיבצע אותו בפיהו שהרי המשק' שבפה טופח על הקמח שבפת והוא מחמיץ אבל מות' לאכול אותו הפת פתיתין ובעל נפש יחזור ויאפה אותו עכ"ל.
